סוגיות בסוציולוגיה של בריאות ורפואה
קהילת בריאות ורפואה
יו"ר: תמי סגיב-שיפטר
ד"ר תמי סגיב-שיפטר, סוציולוגית רפואית, סיימה דוקטורט בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב ופוסט דוקטורט בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. יו"ר קהילת בריאות ורפואה באגודה הסוציולוגית הישראלית. תחומי העניין שלה הם סוציולוגיה של בריאות ורפואה, איכות ברפואה, כשירות חברתית ותרבותית ברפואה, התנהגות בריאות, עיצוב מדיניות בריאות, סוציולוגיה של פרופסיות, שיטות מחקר.
יש אבחונים ויש אבחונים: נרטיבים של אימהות על ילדים, הפרעות קשב ואבחונים נלווים | טליה פריד וגליה פלוטקין עמרמי
ריבוי וסטנדרטיזציה של שיטות אבחון רפואי בעשורים האחרונים הפכו מצבי תחלואה נלווית (comorbidity) – מצב של קיום בו זמני של מספר אבחונים אצל אותו אדם – לשכיחות יותר . הפרעת קשב ופעלתנות יתר (ADHD) מהווה מקרה מובהק של מצב המאופיין על ידי תחלואה נלווית גבוהה במיוחד. עם זאת, מעט מחקרים בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה של הרפואה בחנו את המשמעות של תחלואה נלוות , בפרט ביחס לשאלות כיצד היא מעצבת תפיסות של בריאות וחולי בקרב אנשים שמתמודדים עם מצבים רפואיים שונים ומטפליהם. בהתבסס על הנחה תיאורטית כי אבחונים שונים נושאים כוח נרטיבי שונה, ומעוגנים בתפיסות תרבותיות שונות לגבי עצמי, נורמה ופתולוגיה, אנו נבחן כיצד אימהות לילדים עם הפרעת קשב וריכוז מפרשות את קשיי ילדיהם לאורך תקופת ילדותם באמצעות האבחון של ההפרעה, כמו גם אבחונים נלווים. המחקר התבסס על ניתוח תמטי של ראיונות עומק (42) עם אימהות יהודיות לילדים המאובחנים עם הפרעת קשב. הניתוח התמקד במיוחד בחוויות והתמודדויות של האימהות עם מצבי אי וודאות, סטיגמה ואשמה שכרוכים בגידול ילדיהם. נטען כי על אף הלגיטימציה המבוססת סמכות רפואית של האבחון ADHD, רוב האימהות ייחסו לו כוח הסברי מצומצם בפרשנותן של הקשיים הרגשיים והחברתיים של ילדיהם, כאשר קשיים אלה העסיקו אימהות ביתר שאת. בנוסף, אימהות ביטאו בלבול וחוסר וודאות מתמשכים לגבי טיב הקשר בין הפרעת קשב וריכוז לבין מצבים נפשיים אחרים אצל ילדיהן. חוסר בהירות זו מהדהדת עם מחלוקות בשדה הפסיכיאטרי על אודות הזיקות בין הפרעת קשב לבין מצבים רגשיים ובריאות הנפש. המחקר תורם לסוציולוגיה של האבחון ולחקר נרטיבים של בריאות וחולי בכך שהוא מציע תפיסה של מצבי תחלואה נלווית כמארג אפשרויות נרטיביות בעלות השלכות מוסדיות ומוסריות שונות, אשר ניזונות מתפיסות תרבותיות רווחות, דרכן אימהות מפרשות את קשיי ילדיהן על ציר זמן. הפרספקטיבה הטמפורלית על בניית נרטיבים של הפרעת קשב וריכוז ותחלואה נלווית מאפשרת לבחון כיצד אימהות עושות שימוש באבחונים שונים כדי לשאת מצבים של סבל ואי וודאות, וחושפת פערים הקיימים במעמד הרפואי, התרבותי והמוסדי של אבחונים שונים.
ד"ר טליה פריד, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב. בוגרת התוכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן. עבודת הדוקטורט שלה, "'זה לא סתם זבל – אלא פסולת': היבטים חברתיים, היסטוריים ואפיסטמיים של הטיפול בפסולת עירונית מוצקה בישראל" זכתה בפרס מקס גלקמן של האגודה הישראלית לאנתרופולוגיה (2022).
ד"ר גליה פלוטקין עמרמי, מרצה בכירה, המחלקה לחינוך, אוניברסיטת בן גוריון בנגב.
מתמרנים בין מקצבים: מומחיות הורית וטמפורליות בקרב הורים לילדים עם אוטיזם | נעמה אשר
מחקרי עוסק בחוויה ובניסיון של הורים לילדים עם אוטיזם המטפלים בילדיהם ברפואה משלימה ואלטרנטיבית (למשל קנביס רפואי ודיאטות) ומתבסס על שישה-עשר ראיונות עם הורים כמו גם על השתתפות בכנסים. המחקר מראה שהיבטים טמפורליים (כמו דחיפות טיפולית ודאגה לעתיד) נמנים על הגורמים המובילים לפיתוחה של מומחיות הורית (שהנה סוג של מומחיות הדיוטות), וכן שמומחיות זו באה לידי ביטוי בהיבטים טמפורליים, בייחוד בסנכרון של מקצבים. באופן ספציפי, מתיאורי ההורים עלה שהם נתקלו במענה לא מספק מצד הרפואה הקונבנציונלית ו/או מערכת החינוך ושלצד זאת הם חשו דחיפות לטפל בילדיהם ודאגה לעתידם. בעקבות כך ההורים החליטו לקחת חלק פעיל ומרכזי בניהול הטיפול והחלו לפתח בהדרגה מומחיות הורית שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בידע רב, במיומנות טיפולית וביכולת לנהל את הטיפול של ילדיהם בעצמם. המומחיות שההורים צברו סייעה להם בהפעלת "סוכנות טמפורלית" (Flaherty 2002, 2003) אשר במרכזה ניסיון לסנכרן את המקצבים השונים הקשורים בילדים ובטיפול בהם. ראשית, הם חתרו לספק לילדיהם את הטיפול "הנכון" בזמן ובאינטנסיביות "הנכונים". כחלק מניסיון זה ההורים פנו גם לרפואה המשלימה והאלטרנטיבית שהמקצב שלה מנגיש טיפולים שטרם נכנסו לרפואה הקונבנציונלית השמרנית יותר ואשר נתפסה כאיטית יותר. מטרת הטיפול המותאם הייתה לקדם את בריאותם והתפתחותם של הילדים כך שהם יהיו בסנכרון טוב יותר עם המקצבים הסובבים אותם: סנכרון "חיצוני" עם המקצבים ולוחות הזמנים של החיים החברתיים (התפתחות נורמטיבית, יום ולילה, סדר יום, חינוך ולמידה) וכן סנכרון "יחסותי" (Ellingsen et al. 2013) עם המשפחה ועם החברים במסגרות החינוך. לניסיון סנכרון מורכב זה קראתי תמרון בין מקצבים בכדי לבטא את המאמץ של ההורים לתאם בין המקצבים השונים – חברתיים, טיפוליים, התפתחותיים וביולוגיים. מחקר זה שופך אור על הקשר בין טמפורליות ובין מומחיות הדיוטות ובכך תורם לסוציולוגיה של הבריאות והרפואה. כמו-כן, המחקר מבקש לחזק את ההכרה במומחיותם של הורים לילדים עם אוטיזם על-ידי הצגת הדרכים בהן מומחיות זו מתגבשת ובאה לידי ביטוי בחיי היומיום.
נעמה אשר, סטודנטית מחקר מקדים לדוקטורט בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה, בהנחייתה של ד"ר דנה זרחין.
״אנחנו לא יודעים לטפל בצבים״: חוויות של אנשים עם מוגבלות באשפוז בבתי חולים כלליים | נצן אלמוג, נועה טל אלון ומיכל טנא רינדה
לצד מחקר רפואי נרחב העוסק בחייהם של אנשים עם מוגבלויות ומתמקד בפרוצדורות רפואיות-שיקומיות הייחודיות להם, מעטים המחקרים שבחנו את נגישות השירות הניתן במערכת הבריאות לקבוצה זו. זאת למרות העיסוק ההולך וגובר בשנים האחרונות בהנגשת והתאמת מערכת הבריאות לקבוצות מגוונות (תרבותית, שפתית, מגדרית ועוד). בישראל, עיקר השיח והעיסוק בנגישות במערכת הרפואית התמקד בהתאמות פיזיות, כגון נגישות המבנים והתאמת המכשור הרפואי, אך מרכיבי השירות הרפואי לא זכו למקום בשדה המחקר ולהכרה במערכת הרפואית. המחקר הנוכחי מבקש לתרום לנראותם של אנשים עם מוגבלויות ולזכותם לשירותי בריאות נגישים, מותאמים ושוויוניים. מטרת המחקר הנה זיהוי וניתוח החסמים העומדים בפני אנשים עם מוגבלות במהלך אשפוז בבית חולים כללי (אשפוז שמתרחש ללא קשר למוגבלות). לאחר הפצת שאלון ראשוני, נערכו 10 ראיונות עומק עם אנשים עם מוגבלות וכן קבוצת מיקוד עם פורום 'אלומות' העוסק בהנגשת שירותי בריאות בישראל. בהמשך, נערכו ראיונות עם 8 בעלי תפקידים בבי״ח במרכז הארץ שהציגו את הזווית שלהם על הנגשת השירות למאושפזים עם מוגבלות. ממצאי המחקר מצביעים על שלושה חסמים עיקריים: חוסר נגישות (של המבנה, התשתיות והשירות), סטריאוטיפים ועמדות שליליות והעדר ידע רפואי של הצוות. בהתייחס להעדר ידע רפואי ספציפי בתחום המוגבלות, משתתפי המחקר דיווחו על מקרים בהם קיבלו טיפול רפואי שגוי או חלקי שגרם לנזק פיזי ורגשי וחיבל בהחלמתם. ניכר כי על אף ההתקדמות בידע הנדרש לטיפול באנשים עם מוגבלות, ישנו קושי ליישום פתרון מיטבי שיאפשר העברה ושיתוף של הידע בין הרופאים במחלקות האשפוז לבין הרופאים המומחים בתחום המוגבלות או בשיקום. בהינתן העובדה שבבתי חולים נעשה שימוש במערכות מידע הכוללות תיעוד מדויק ומאפשרות שיתוף מידע אודות האדם, נראה כי המקור לבעיה זו טמון בתפיסה המערכתית שבמהלך אשפוז כולם ״חולים״ כך שאין צורך להקדיש תשומת לב מיוחדת למוגבלות שמהווה חלק מהמצב הרפואי ולא מאפיין ייחודי. בהתאם לכך, ההמלצות המעשיות כוללות את הצורך הן בשינוי מדיניות, יצירת נהלים של שיתוף במידע, הסברה והדרכה לנותני השירות וכן הכשרה של סטודנטים לרפואה, לצד ליווי לאנשים עצמם.
ד״ר נצן אלמוג, מרצה בכירה, ראש המיקוד בלימודי מוגבלות ונגישות בחוג לחינוך וחברה, מרצה בתואר השני הבין תחומי בשיקום ובריאות, הקריה האקדמית אונו. בין תפקידיה הקודמים: ייעוץ למוסד לביטוח לאומי בנושא סטודנטים עם מוגבלויות ומתווה הקצבאות.
ד״ר נועה טל אלון, מרצה במיקוד לימודי מוגבלות ונגישות בחוג לחינוך וחברה. חוקרת תלמידים ומורים עם מוגבלות במערכת החינוך. מרכזת את הפורום למחקר איכותני באוניברסיטת בר אילן.
ד"ר מיכל טנא רינדה, מרצה ורכזת תחום סביבה בחוג לריפוי בעיסוק ובתואר הבין תחומי במדעי השיקום והבריאות, הקריה האקדמית אונו. מורשה לנגישות השירות, בדגש על הנגשה קוגניטיבית והנגשה בבריאות הנפש; ממייסדות המכון הישראלי להנגשה קוגניטיבית ויועצת בו.
Means for learning dignified conduct in hospital settings | Keren Semyonov-Tal
Understanding organizational learning processes is vital for exploring the role that physicians, play in the development of norm behavior in health organizations. The theoretical models lead to the expectations that compliance with organizational norm- behavior is achieved through various accountability infrastructures (Huising & Silbey, 2011, 2021) and mentoring (e.g., Balmer, 2008). Therefore, to understand the role employees’ play in the process of ‘legalization of organizations’ the research question addressed at the outset of this study is to delineate the sources for learning respectful-dignified conduct in hospital settings. In order to explore the ways that the concept ‘dignity’ is acquired by hospital physicians, 20 in-depth, semi-structured, one-hour-long interviews were conducted with practicing physicians employed in public Israeli hospitals. The information was coded and then classified into categories of recurrent themes, using a thematic analysis method. The findings reveal that physicians are exposed throughout their professional lives to a variety of accountability infrastructures that shape their conduct. While Huising & Silbey (2021) refer to these mechanisms as ‘accountability infrastructures’, this study identified an additional split: Formal accountability infrastructures (i.e., such as medical schools, disciplinary committees, ethics committees and written guidelines) and informal accountability infrastructures (i.e., various human interactions who ‘narrate the gap’ and set standards of wanted behavior) (Huising & Silbey, 2011). Additionally, contrary to expectations, formal accountability infrastructures, such as written documents) provide only a small part of the learning process. On the other hand, informal accountability infrastructures constitute a significant influence on corporate behavior. Hence, a vast part of learning takes place within the workplace and is based on informal ‘on job training’, and especially imitation of mentor’s behavior (e.g., Platow et al., 2006; Hogg & Giles, 2012).
.jpeg)
קרן סמיונוב-טל היא דוקטורנטית בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב. לפני לימודיה לתואר שני, עסקה בעריכת דין. תחומי העניין המחקריים שלה נעוצים בחקיקת בריאות, פערים בנגישות לבריאות ואי שוויון חברתי; עבודת הדוקטורט שלה מתמקדת בסוגיות של כבוד המטופל בבתי חולים ציבוריים בישראל. בשנה האחרונה פרסמה מספר מאמרים העוסקים בשביעות רצון מטופלים בבתי חולים בישראל וכן, מאמרים העוסקים במקורות לפערים בבריאות ונגישות שוויונית לבריאות.