הכלכלה הפוליטית של הקולוניאליזם: מבטים מקומיים
קהילת קולוניזציה, אתניות וגזענות
יו"ר: רעות ריינה-בנדריהם
ד״ר רעות ריינה בנדריהם, מכללת ספיר, האוניברסיטה הפתוחה
יו"ר: להשלים
בין חדשנות טכנולוגית לקולוניאליזם דיגיטלי: ההייטק הישראלי והשאלה הפלסטינית | אריס בשארה
בשני העשורים האחרונים 'חדשנות' טכנולוגית הפכה לפרקטיקה כלכלית, למטאפורה לאומית מרכזית בשיח ההייטקיסטי הישראלי, ולסמל גלובלי של תקווה ועתיד טכנולוגי מתקדם המושתת על בינה מלאכותית. בטקסט זה אני בוחנת את התמורות הקולוניאליות במסגרת ההתרחבות המתמשכת של החדשנות הטכנולוגית הישראלית, ומעמידה את השאלה הפלסטינית במרכז השיח הסוציולוגי. הכתיבה האקדמית הביקורתית אודות הקשר בין חדשנות טכנולוגית, בינה מלאכותית וקולוניאליזם התיישבותי עודנה דלה. מחסור מחקרי זה איננו מפתיע, אלא הוא קשור באופן ישיר להססנות המחקרית הקיימת באקדמיה ולשיח הלאומני ההולך וגובר בחברה בישראל. עקב כך, טקסט זה מצטרף למאמץ להבין את התמורות הקולוניאליות של החדשנות הטכנולוגית הישראלית תוך הישענות על גישת הקולוניאליזם ההתיישבותי. מכאן, אני מניחה כי גישה אנליטית זו יכולה להציע הבנה יותר מעמיקה לפרקטיקות הטכנולוגיות והכלכליות ולמטאפורות השונות שישראל משתמשת בהן לאורך השנים בתעשיית ההייטק הישראלית. בטקסט זה אני מדגימה כיצד השימוש במיתולוגיות קולוניאליות ולאומיות בתעשיית ההייטק העכשווית אינה רק סמלית אלא תופעה חומרית אלימה עם פטישיזם טכנולוגי חסר תקדים. באמצעות מטאפורות ופרקטיקות כלכליות שעלו בשנים האחרונות לתודעה הציבורית הישראלית; לדוגמא - סטארט-אפ ניישן: הייטק כתעשייה לאומית, פרויקט "הסיליקון ואדי" שיוקם על אדמות פלסטיניות בשכונת "ואדי אל ג'וז" במזרח ירושלים, פרויקט הענן "נימבוס" שבמסגרתו עובדים של גוגל ואמאזון יכולים לאסוף מידע ונתונים ללא הגבלה למען ניטור האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית ועזה ובשטחי 48', שבוע הסייבר השנתי באוניברסיטת תל אביב, ירידי תעסוקה טכנולוגיים בקמפוסים השונים, ועוד - אני מראה כיצד אדמות, גופים כלכליים, לאומיים ואקדמיים ופרויקטים טכנולוגיים מצטלבים ומשעתקים מחדש את הקולוניאליזם ההתיישבותי (Re-colonization). כך, ככל שהחדשנות הטכנולוגית בתעשייה הייטקיסטית הישראלית מתרחבת, החזון הדה קולוניאלי (De-colonization) הפלסטיני הולך ומתרחק. לבסוף, חדשנות טכנולוגית הופכת בסופו של דבר לכלי קולוניאלי בידי המדינה למען המשך הישרדות והתרחבות הפרויקט ההתנחלותי במרחב על חשבון האוכלוסייה הילידית.
אריס בשארה, דוקטורנטית לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, תחומי עניין: סוציולוגיה פוליטית וכלכלית, סוציולגיה של יזמות, חדשנות וטכנולוגיה, חקר הילידיות ופמניזים ילידי, קולוניאליזם התיישבותי. בוחנת כיצד הצטלבות הקולוניאליזם ההתיישבותי, הניאוליברלזים והפטריארכיה מעצבת את הזהות והסומוד הפלסטיני בהייטק הישראלי והפלסטיני בעידן של חדשנות דיגיטאלית וקולונילאיזם דיגיטאלי.
קולוניאליזם התיישבותי ושאלת ההטמעה בישראל/פלסטין: לקחים מתהליך העיור של האוכלוסייה הבדואית בנגב | נעמן טל
בשנים האחרונות צוברת גישת הקולוניאליזם ההתיישבותי יותר ויותר תהודה בסוציולוגיה הישראלית הביקורתית. עם זאת, אחד המושגים המרכזיים בגישה – מושג ההטמעה (assimilation) – נותר שנוי במחלוקת, ולא ברור האם הוא תקף למקרה הישראלי-פלסטיני או לא. משמעות המושג נוגעת לשלל פרקטיקות ממשליות שמדינות מתיישבים נוקטות כלפי מיעוטים ילידיים שנותרים בשטחן, במטרה למחוק את זהותם הקהילתית ולנרמל את נוכחותם כך שלא תהווה איום על ההגמוניה של המתיישבים ועל שליטתם בקרקע. בהקשר הישראלי-פלסטיני, חוקרים מצביעים על ההבדל הדתי, על האופי המסוגר של הציונות ועל הימשכות המאבק על הקרקע בשטחים הכבושים בתור גורמים שמונעים את הטמעת הפלסטינים, או לכל הפחות מגבילים אותה. מנגד יש הסבורים כי בתוך הקו הירוק אכן ישנה מגמת הטמעה, במובן של ביטול הממשל הצבאי ומתן האזרחות, גם אם מחוצה לו המצב שונה בתכלית.. . בהרצאה זו אני מבקש לדון בשאלת ההטמעה בישראל/פלסטין על-ידי בחינת מדיניות העיור של הבדואים בנגב שיזמה הממשלה בראשית שנות ה-60. מטרתי לערער על הנחות המוצא הטלאולוגיות והרדוקציוניסטיות שגורמות לחוקרים לשלול לגמרי את קיומה של ההטמעה או לחלופין לקבל אותה כמובנת מאליה, ותחת זאת להתחקות אחר הדינאמיקה ההיסטורית ההפכפכה של מדיניות העיור כפרקטיקה של הטמעה. על-ידי סקירת מסמכים ארכיוניים ועיתונאיים, אבקש להראות שבראשית הדרך הייתה בקרב שחקנים פוליטיים מרכזיים כוונה להטמיע את הבדואים במלוא מובן המילה, קרי, לגרום להם לזנוח פרקטיקות תרבותיות "בדואיות" ולהתערות בקרב האוכלוסייה היהודית העירונית. עוד אבקש להצביע על האילוצים המוסדיים ועל הנסיבות ההיסטוריות שהביאו לזניחת רעיון זה ולמיסוד מדיניות העיור ככזו שאמנם מתערבת באורחות החיים של הבדואים ומעודדת הידמות שלהם לאוכלוסייה היהודית, אבל באותה מידה מאפשרת את שימור הזהות והפרקטיקות השבטיות במרחב העירוני. כך, בכוונתי להדגים כיצד משמש מושג ההטמעה בתור פריזמה אחת מבין רבות שדרכן אפשר לבחון את הדינאמיקה המורכבת של הקולוניזציה ההתיישבותית בכלל, ואת זו של המקרה הישראלי-פלסטיני בפרט.
נעמן טל הוא תלמיד מחקר לתואר שלישי במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. תחומי העיסוק שלו הם סוציולוגיה היסטורית ופוליטית, קולוניאליזם התיישבותי וחקר מדיניות. המחקר הנוכחי שלו עוסק במדיניות העיור הכפוי של האוכלוסייה הבדואית בנגב ובהשלכות התיאורטיות שהמקרה נושא עבור חקר הקולוניאליזם ההתיישבותי.
בין נישול לניצול: לביקורת פרדיגמת "חיסול היליד" בחקר הקולוניאליזם הציוני | מתן קמינר
הפרויקט הקולוניאלי הציוני מקיף מאז ראשיתו הן את ניצולה והן את נישולה של האוכלוסייה הפלסטינית הילידית, עובדה מוכרת לחוקרים פלסטינים וישראלים ביקורתיים כאחד. לאחרונה, עם זאת, פרדיגמת "חיסול היליד" (elimination of the native) שהציע פטריק וולף הפכה להגמונית במחקר על קולוניאליזם התיישבותי בכלל, ובלימודי פלסטין בפרט. מודל זה אינו מתאים למציאות האמפירית בפלסטין/ישראל, שכן ניצולה של עבודה פלסטינית ולא-יהודית אחרת לא פסק כאן מעולם. יתרה מכך, אבקש לטעון, מנקודת מבט תיאורטית אין סיבה להניח ברירה דיכוטומית בין ניצול לחיסול. נישולה של רוב האוכלוסייה מעל אדמתה היא תנאי מוקדם לניצולה במסגרת יחסים קפיטליסטיים, והצבר ההון בתורו מייצר "אוכלוסיות עודפות" שעימן המדינה הקפיטליסטית מתמודדת בין היתר באמצעות "נקרופוליטיקה" אלימה. מסגרת אנליטית חדשה זו מאפשרת לטענתי להבין את הנישול והניצול כשני מומנטים של הקולוניאליזם הקפיטליסטי ולהיפטר מהלאומנות המתודולוגית של פרדיגמת "חיסול הילד" לטובת הבנתה של הקולוניאליות כתכונה של מערכת-העולם הקפיטליסטית.
ד"ר מתן קמינר הוא אנתרופולוג ועמית פוסט-דוקטורט במכון בובר למדעי הרוח והחברה, האוניברסיטה העברית.
מי מכר מה למי, איפה, ובאיזה מחיר? היררכיה מעמדית ואתנו-לאומית בעולם המסחר החיפאי בשנות החמישים והשישים | אילת מעוז
במאמרם פורץ הדרך, ״מי עבד במה, עבור מי, ותמורת מה?״ (1980) מתארים סבירסקי וברנשטיין את היווצרותה של חלוקת העבודה האתנית בישראל, בעשורים הראשונים אחרי קום המדינה. במרכז העיון הביקורתי עומדת ההסללה המעמדית של מזרחים למעמד של פועלי כפיים בלתי מקצועיות בשכר ירוד ובסקטורים לא מאוגדים, בענפים עתירי הון כמו בנייה, חקלאות ממוכנת וייצור תעשייתי. ההרצאה הנוכחית מבקשת להשלים ולהעשיר את התמונה הסוציולוגית של חלוקת המשאבים והסטטוס החברתי בשורש הקפיטליזם הישראלי, באמצעות התבוננות בעולם המסחר החיפאי באותן שנים. דרך עיון ארכיוני וסיפורי חיים אציע היסטוריה חברתית של יחסים אתניים הנוצקים כיחסים בין שווקים הצבועים בגוונים אתנו-לאומיים: שוק דומיננטי, המבוסס על מונופול אפקטיבי של תנועת העבודה הציונית האשכנזית, ושווקים כפופים של מסחר פורמלי-למחצה וזעיר, שהשחקנים המרכזיים בו הם מזרחים ובהמשך, גם ערבים-פלסטינים. במרכז העיון כאן תעמוד הרגולציה של המסחר העירוני, בעיקר המסחר בתוצרת חקלאית, אשר התבססה על חלוקה פחות-או-יותר-רשמית של רישיונות רוכלות וממכר על פי מפתח אתני, פוליטי וקליינטליסטי. חלוקת הרשיונות לממכר, שיווק והפצה, וכן שליטה במחירים, הייתה כרוכה בזכות שניתנה לסקטורים ״מובחרים״ להפעיל אלימות חוץ-חוקית אך מורשית כלפי ״אחרים״. מכאן, שההיסטוריה החברתית של היחסים בין שווקים, דרך הפריזמה של מסחר עירוני, תאפשר לנו להעמיק בהבנה של ההבניה האתנו-לאומית של הקפיטליזם הישראלי, תוך התייחסות למימדים הא-פורמליים והחוץ-חוקיים של הכלכלה הפוליטית.
ד״ר אילת מעוז היא אנתרופולוגית המתמחה בכלכלה פוליטית של קונפליקט בהקשרים קולוניאליים משווים. מחקר הדוקטורט שלה, שעסק ברפורמה של המשטרה הקולוניאלית בג׳מייקה, מציע את המושג ״כלכלת שיטור״ (police economy) כדי להצביע על הקשר ההדוק בין חלוקת העבודה וארגון האלימות החברתית במערכי שליטה אימפריאליים ופוסט-קולוניאליים רב-לאומיים. מחקרה הנוכחי עוסק בכלכלה הפוליטית של עירוניות דו-לאומית בחיפה, ומתמקד במסחר היומיומי - הפורמלי והבלתי-פורמלי - כאתר שדרכו מעוצב המשטר העירוני וההיררכיה האתנו-לאומית בעיר.